• הוי שרופה שלי
• הכל מכל כל
• נחתום הזיכרון

השניים הראשונים הינם ספרי שירה שכתב הניצול שלמה פישר שנקר. הספר השלישי הינו קורת חייו הדרמטיים המעוטרים בציורים מעשי ידיו כמו שאר הספרים.

עדיף לצטט מהשניים הראשונים; שבעצם מתארים מסכת חיים מצמררת:

"הייתי פעם ילד קטן ראיתי וחשבתי הכול בקטן כי קטן הייתי בעולם זכרתי את הורי    מקדשים שבת, כל שבת והריבון היה שוהה בשולח …

ואז לפתע עולמי הקטן והקסום כיזב

כי הצעקה ששמעתי

מפי אמי החרישה אזני

ומאז אני שומע את זעקתה:

"ברח בני ברח"

אלה היו מילותיה האחרונות

שבחיי עדיין מהדהדות…

שלמה כותב בספרו "נחתום הזיכרון" בכישרון רב וגורם לקורא להתרגש ולדמוע כאחד.

משפחה שפרחה באנטוורפן עם אב שעיסוקו ביהלומים ורמת חיים משובחת.

אט-אט הגיעו השמועות על המתרחש במזרח אירופה. הדאגה החמירה והויכוחים אודות העתיד החמירו עד שהוחלט לנדוד לפאריז, הרבה אנקדוטות אודות הרפתקת הנדודים הכואבת והנראית די אופטימית בגיל הילד שטרם קלט את האסון ההולך ומתקרב, שהסימן הראשון הוא האח אברהם שנקבר קרוב לגבול הצרפתי.

תלאות איומות, פרה שעוזרת והולכת אתם , בית נטוש לישון בו, עד אשר נקנתה הדירה בפאריס מחוז התקווה, שהפכה למלכודת מוות ועם כל הכסף, גורלם של היהודים נחרץ. התפילות לא עזרו, וכאן נודע על מות האם והאחיות, כולל שני האחים הקטנים שניספו באושוויץ. כוחות הנפש עזבו אותם בנקודה זו, והילד עם התרמיל בגיל כה צעיר נודד לטירה "שאטו דה מנואר" שם פוגש את אחיו.

ב- 1947 מתחיל סיפור "ההעפלה" וכל ההכנות לקראת הכניסה באוניה לחיפה. בארץ שלטון מנדטורי, נוקשה, צפיפות, חום ולחות, 650 מעפילים שנשלחים בחזרה לקפריסין. כך ממשיך הסיפור עד הגעתו לארץ בדרך לא דרך. עוד סיפור מופלא, של ילד אמיץ בעל תושיה בלתי רגילה, והמון המון מזל.

בספר מצורפים תעודות ומסמכים המצביאים על פעולתו כאן בארץ.

המציאות כרגיל עולה על כל דמיון.

איש ים, קצין בשירות סדיר במילואים, מספר את קורות חייו המרתקים מהתקופה שסבו נולד בגליציה ב- 1878 עד לתקופה הנוכחית.

לכל איש יש סיפור חיים – כי עשרות שנים גורמים לכולנו לחוות חוויות – אבל אלה שבעל כורחם מתעודדים מול אתגרים וסכנות, ומנצלים את כשוריהם, הרי שהם מדרך הטבע נחשפים יותר.

מנוסה בהפלגות ים למד להפליג מגיל צעיר ביותר, חווה חוויות שהים והגלים, בעצם התוו את אישיותו לאורך שנותיו. חיי סבו וסבתו, שהשפיעו עליו.

תיאור מלחמת יום כיפור שלה היה שותף, הייתה דומיננטית בכל מהלך חייו. על הטראומות והלם קרב שקבעו את גורל עתיד החיילים שאתם השתתף בקרב. גם הקטע של הישארותו בחיים, לא מובן לו כלל וכלל.

וככל בן אדם באשר הינו; זכה לאירוע מוחי ובאופיו הנחוש הצליח להתגבר על בגידת הגוף.

הרפתקן בנפשו !! יופי של חיים מרתקים, בספר זה נבחנים יחסי משפחה לטובת אהבה מוחלטת !!

ספר מיוחד במינו המתאר תסבוכת משפחתית לא פשוטה כשהמספרת הינה הנכדה בעוד שהסבתא הדמות הטראגית היא הגיבורה השקטה.

בציוריה ובאנימציה אפשר לחוש את הרגשות ואת מערכת היחסים הקשה של המשפחה מסביב לשולחן של יום ו'.

הסבתא הייתה מבשלת את המאכלים האשכנזיים הקלאסיים, וכולם ישבו בשקט מבלי יכולת לשוחח שיחה אחת מלבבת, תקשורתית ואולי מחוסר יכולת וורבאלית.

ובכל זאת כשהלכה לעולמה – נשאר עולמם הכבוי והסטנדרטי ריק, ובמיוחד לה לנכדה שכותבת את הסיפור בציור.

המשפחות שלהם היו רוחות רפאים של דור שקדם – ודרך התמונות המיוחדות בשחור לבן אפשר לחוש את חידלון החיים.

סיפורה הכנה והחושפני של אחת מנשותיו של הגואל רצון שניהל כת והרמון נשים מתחת לאפה של המשטרה. 38 נשים וחמישים ילדים והכול מתוך הסכמה, ספרי חוקים שכתב… פרזיט שנשותיו תחזקו את כל רצונותיו.

יחסי המין שניהלה איתו בגלוי וביוזמתה, יחסי עבדות וניצול של נשותיו, ביטול נשמתן ובניית "כפר" שאחת נתלית בשנייה, שתיקה רועמת וקנאה שנדחקו לקרן זווית ולו מהפחד שהאדון לא ייתן להן תשומת לב נוספת. קניית מתנות ואחזקתו, והאמונה שהינו המשיח הכול יכול, הסכסוכים והרכילויות שייצר בין הבנות, נותנת להבין כי כמעט כולן ללא יוצא מן הכלל הגיעו עם חסכים רציניים, ונפש שלא טופלה וזאת למרות שיעל פפר תהלליה, חייתה בבית נורמטיבי.

בפרקים הראשונים היא חושפת תמונה מצמררת על ההיכרות ביניהם ועל חיי מין מוזרים. ההערצה שלה אליו נמשכה שנים, מגיל 22 עד 39, אסור היה להן לדבר עם אף גבר.

בסיפורה יעל מספרת על השתחררותה לאט אבל בטוח מהכלא ומסמרטוטי הספונג'ה שרק איתם התעסקה. החלום ושברו של הבן אדם החל לפעפע בה.

בהמשך מתוארת עזיבתה לגדרה וללא עזרת אימה, לא היה לה כל סיכוי, עד אשר המשטרה עצרה אותו ובית המשפט דן אותו לכמה שנים בכלא.

המעניין הוא השפיטות של הנשים ותנאי העבדות בהם הוחזקו. כתבי ההתחייבות שלהן כלפיו מעידים כי אם היה מבקש מהן להתאבד בצוותא ייתכן וזה היה קורה.

הילה "אסור" קיימת הייתה בכל נשימה;
אסור להתווכח, אסור להתסיס !
אסור לרכל או להעביר ביקורת על החלטותיו ורק על פי מבטו יישק דבר.

סיפור נוסף על מקריות – אובדן – מלחמה – תקוות – נואשות.

פראג היפהפייה עם יהודים אמידים ומשכילים עדיין לא מפנימים את הטרגדיה המתממשת מול עיניהם.

ג'וזף ולנקה מתאהבים – וממש לאחר החתונה מסדר להם קרוב משפחה סרטיפיקטים לחיים קצת אחרים בארה"ב.

לנקה

מעדיפה להישאר עם משפחתה, וחמש שנות סבל באיטיות מזעזעת מאבדת את כולם בטרזיינשטאט ובאשוויץ.

בטרזין העיר – ניסו להשוות לעולם חיים נורמאליים דרך המסמכים של הצלב האדום. לנקה ניצלה בזכות כישרונותיה הטכניים והציורים המופלאים שציירה עם חבורת יהודים מוכשרת.

הדבר לא בא לעזרתה ולקראת סוף המלחמה מאבדת את משפחתה.

לימים כשהגיעה לאמריקה – אהבתה לג'וזף לא פסקה, כשנודע לה שבבריחתו לארה"ב – טבעה האוניה מפגיעת טורפדו – לנקה שמרה בזיכרונה את האהבה המטרפת וכאבה זאת עד יומה האחרון.

לימים נישאה כמו רבים שאיבדו את יקיריהם וניסו לעגן ולהבטיח לעצמם חיים אחרים.

הגורל המתעתע הפגיש בגיל מעל 80 את שניהם …. סיפור מדהים.

בלש שבעברו נתקל באחד מגדולי הסופרים השנויים במחלוקת, מחליט לכתוב על המינגווי מנקודת ראות שלו, לאחר שיצא לפנסיה.

כתיבתו היא בסגנון ראיונות של אנשי עבר בהוונה בירת קובה, בחיוויה, המקום שגר בו וגם נמצא שם המוזיאון. לימים המינגווי נדד לפאריס, לספרד ולארה"ב שם נקבר. יוצא דופן היה הסופר האגדי בהתנהגותו היומיומית. יכול היה לצוד דג חרב ולחלקו לאנשים העניים שחיו שם בכפר. בחצר ביתו התגלו שרידים של גופת גבר שנרצח שם לפני עשרות שנים.

אהבתו הגדולה הייתה ציד, דיג, אהבה וכתיבה, להיות במרכז החבורה ולשלוט בשיחה, גם עיתונאי שהשתתף בספרד במתקפה הרפובליקאית ושם צולם הסרט "אדמת ספרד" עם חבורת לוחמי גרילה צרפתיים נלהבים, התקדם לקווים הנאציים אחרי הנחיתה בנורמנדי, ועוד וויסקי ועוד ג'ין…

כשכל תאוות חייו נחלשו החליט לשים קץ לחייו.

פדורה שכאן הופך להיות קונדה הסופר תוהה גם על נתינת הכספים שזכה בפרס נובל לספרות ולא טרח להגיע.

אנרכיסט מוכשר באופיו .

דמות שונה.

בן כספית העיתונאי ערך מחקר רציני על התופעה שנקראת בנימין נתניהו.

לאורך כל הספר – בצורה יחסית מאוזנת, מתוארת משפחתו שבה נולד, כל ילדותו ונערותו, ואפשר להגדיר את גרעין הצלחתו, בחינוך המוקפד, בחיים בארה"ב ששם ספג את האנגלית כשפת אימו.

אפשר לומר שהמטרה שלו קידשה את כל האמצעים. הנחישות הנובעת מלעשות סדר באומה לא תמיד תאמה את אנשי האופוזיציה וכמו-כן גם של הקואליציה.

בהיותו בעל שיעור קומה – לא נשברה רוחו חרף כל המשמיצים אותו ואת אשתו, וכל תיקי הפלילים שעומדים מעל ראשו. הוא סימן את הצלת המדינה הזו – אם כי המשפט "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".

ניתן להשוות את משפחתו להרבה דמויות מן ההיסטוריה שהיתוו את דרכם הלא קלה לפסגה ולעיתים ניתן לחשוב כי ההדוניזם גובר על ההחלטות הדרמטיות שמשרתות את עמנו בכל מחיר, חוזקו הנפשי נובע כפי הנראה, מהקהל המיינסטרימי שדוגל במנהיג בוטח ושם עליו את יהבו מבלי לבדוק בציציות מעשיו שהוליכו אותו לעמדה שכזו.

לעיתים נדמה כי שנאתו לתקשורת ולשמאל נובעת מהחלטתם להכשילו, ולזה לא ייתן דרך ואפשרות מתוקף תפקידו.

הספר נקרא בנשימה עצורה, בן כספית מתאר בצורה אובייקטיבית ככל הניתן את כל ההיסטוריה של עם ישראל שביבי כמעט בן גילה.

כך אנו מתוודעים בספר הלימודי הזה על המסעות לארץ המובטחת מסוף העידן הפלשתינאי עד היום, כל החיבורים של הדמוקרטיה – וממשלותינו לאורך השנים וכל ראשי הממשלה והתרגילים, והפוליטיקה שלא חפה ממניפולציות ותמרונים מודגשת בספר הנידון – ללא כחל וסרק.

חשוב שיהיה בכל בית.

זהו ספר ראיונות שנמשך שישה ימים במקום מושבו של אפרים קישון בשוויץ, שם הוא פותח את סגור ליבו בפניו של אחד המראיינים היותר שנונים והבלתי מתפשרים – ירון לונדון.

דו-שיח גלוי לב, כל יום יחדיו ונחשף עברו המרתק והאמיץ של ההונגרי בעל המבטא ואחד המצליחנים בין כותבי הסרטים הישראליים כדוגמת: "סאלח שבתי", "ארבינקא", ו"תעלת בלאומליך", ומבלי לשכוח את "השוטר אזולאי" וזו לא שפת אימו.

הסיפור הינו מרתק, מרגש ומלא השראה, כפי שתיעד ירון לונדון, שניהם למעשה משתי קצוות הקשת.

בזכות ההומור וידע במשחק השחמט, בזכות חדות העין והגאונות, השתרבב לטעמו של הקהל הישראלי וזכה להצלחה מרובה.

קישון שהינו חתן פרס ישראל, מדבר פעם ראשונה בגילוי לב חושפני על חייו בהונגריה עם כל ההיסטוריה של התופת.

ספר מעולה, הסדרה שודרה בערוץ 8 בטלוויזיה.

יוסי בנאי, מטובי השחקנים בארץ, זמר בוגר להקת הנח"ל, כתב יחד עם ניסים אלוני, וגם לגשש החיוור, כתב ספר פרידה מהאנשים הקרובים לו שחש שהוא חייב לכתוב להם הספד, גם בגלל החיבה אליהם וגם בגלל העבודה המשותפת אתם שהוסיפה לו במהלך השנים.

יוסי הלך בטרם עת, כמו רבים בתקופתו.

ישנם פרידות מצמררות, מלאות נוסטלגיה כמו לדוקטור X, רופאו, פאניה לוביץ, שייקה אופיר, ניסים אלוני, סבא ואמא שלו ועוד רבים וטובים.

לדעתי הפרידה מג'ורג' ברסנס – נתנה לנו את עוצמת אהבתו לשנסונים המיוחדים שאותו זמר שר ובנאי תרגם וגרם לאנשים להתאהב בשפה הצרפתית וברומנטיקה שלה.

יכולת הכתיבה המתוחכמת והמתובלת בתבלינים המיוחדים לו בלבד, גורמת לשפת היום-יום שלנו להיראות חיוורת.

ההודיה שלו שלקוחה גם מהמקורות אותם שאב מהבית, יוצרת מנגינה לסיפורים כרקע מאוד מעניין.

חבל על דאבדין והרשימה בספר מראה זאת.

לעיתים קורה שאני מניחה את הספר מתוך אילוצים, ואילו  פה נדחקו האילוצים ועברתי לקריאה שהייתה סוחפת.

ייתכן שהסקרנות גברה עם הכרותי, לא באופן אישי כמובן, את משפחות סמל ואת ארצי הידועות.

ולחשוב שאותו סבא לא עקבי, ארוגנטי, גנדרן ורודף נשים, יכול היה להביא לעולם עוד צאצאים  מוכשרים כדוגמת יצחק ארצי ונכדיו המבריקים.אותו בן ,יצחק ,נישא למימי שהיתה שכולה ,עקב המלחמה ההיא

חרף היותו בן יחיד וללא אב מחבק , בזכות אישיותו ,הקים בית בישראל והם הטביעו את חותמם כאן לשנים רבות.

והסיפור מתחיל כך: גבריאל הסב האמריקאי, פגש את פאני ב- 1914, ומלבד טבעת אירוסין, נעלמו עקבותיו במלחמת העולם הראשונה…מקום הימצאו לא נודע ,בכל זאת היא נשארת נאמנה לו..ומצפה..ואיתנה בדעתה כי תפגשהו ביום מן הימים. הקורא יודע על הישרדותו.. אצל איכרה לריסה,שנשארה עם בנה קוסטיה,  ומאמצת אותו  אל חיקה,

את הפליט שממציא שהינו רוסי מאודסה.

חולפות להן השנים הוא עוזר לה בכל, והיא מצדה מתאהבת עד כלות ומוכנה להתגייר למענו..והוא מצדו ממשיך הלאה.

הוא חוזר אל כפר הולדתו ושם ה"אוד המוצל לפליטה" נאלץ לשאת את פאני שחיכתה..המיזוג הגופני, לא הצליח לגרום לו להרגיש ולאהוב.בנו החביב השאיר אותו קמעא וכמו שהגיח לעולמה,

שוב לקח את מקל הנדודים,וברח מאחריות כדרכו.

כאן נעשתה עבודה נאמנה,השוואות לסיפורי המיתולוגיה היוונית,והפגנת ידע רב ביהדות , בלשון הקודש..שמאירים לקורא מקצת בפיקנטיות את  הנעשה.

פאני הסבתא האובססיבית, עברה למעשה, את שתי מלחמות העולם בלח גבריאל. תחושת האהבה והנאמנות שחשה אליו עברה כחוט השני לדאגה כלפי בנה. וזה לא איפשר לה לבנות חיי רגש נוספים.

בארץ נולדו הילדים למימי ובנה יצחק , ומעולם לא הניחה להם, והם הפכו לאג'נדה משפחתית אחת.

הסבא גבריאל הרציג התגלה באמריקה, לאחר שנטשם, עשה עסקים לא רעים, ולא נישא בשנית, חי עם אשה בשם קלרה.שקלרה הגיעה לארץ חיו תקופה יחדיו שלושתם. שני הנישואין שחוותה פאני עם גבריאל בהפרש של שנים, לא קרבו אותם מלבד התשוקה בינהם.

לארץ חזר עיוור לבסוף..נרגן ועצבני, לא התרגל לעם האסייתי,לחום ולסוציאליזם. חיי השיתוף דחו אותו לחלוטין.

למזלו הטוב המשפחה בערוב ימיו קבלה אותו לי "דם זה לא מים". נאווה ראתה את הסב לראשונה בגיל חמש. מדבר כמה שפות, ונשאר אלגנט במהותו.

שנים קשות של אחרי שואה, ותקומת המדינה, לא סיפרו את הטרגדיה שקרתה ברומניה, והיה קשר שתיקה על מה שאירע למשפחה.

שאלות שצריכות היו להישאל.,נדחקו לקן זווית..מימי האם איבדה אם ובת במלחמה..

בכל זאת..המשפחה נתנה סוג של נינוחות משפחתית  ואהבה למרות שלא היה כסף.

…כל הסיפור ,היוצא דופן של זוג שנישא בשנית,משתרע על פני שתי יבשות, תוך כדי פרעות, עזיבות, אדמה נשמטת מתחת, נשמע יותר ויותר במהלך המאה עשרים הינה ההישרדות האישית בתואנה שאסור לשפוט אף אחד מהניצולים של אותה תקופה.

סמל עשתה פה עבודת שורשים מיוחדת במינה. לבני משפחתה ולקהל הקוראים המרותקים לדמות הססגונית, של גבריאל שאחנו אמורים להרגיש זעם כלפיו..אבל אני חיבבתי אותו ואת

חוסר הבאנאליה שבו. מרתק….ההיסטוריה הייתה כמו לימוד באוניברסיטה.