סיפורי השתיקה

"סיפורי השתיקה" של צבי מל הם סיפורי ילדותו כפליט באירופה בימי מלחמת העולם השנייה ואחר כך כנער עולה בודד. הם מסופרים בכנות יוצאת דופן וכוללים אירועים קשים בצד רגעים אנושיים מכמירי לב.

בסיפוריו מגולל צבי את יריעת חייו, החל מילדותו המוקדמת בעיר קובנה ערב מלחמת העולם השנייה, המלטות משפחתו מאימת הפלישה הנאצית אל חבל אורל שברוסיה, התמודדותו עם תלאות החיים בין השנים 1941-1954 כילד החוסה במוסדות יתומים ונע ונדבתורו אחר מזון ויחס אנושי, עלייתו לארץ עם קום המדינה, התבגרותו והשתתפותו במלחמות ישראל.בנתיב חייו של צבי משתקפים האירועים ההיסטוריים הדרמתיים ביותר שעיצבו את גורל העם היהודי באירופה ובארץ ישראל, במאה ה -20.

צבי מל, נשוי למרים, אב לשלושה וסב לחמישה, מתגורר כיום ברחובות. לאחר שנים של שתיקה,  החליט להעלות את זיכרונותיו על הכתב ולהוציאם אל האור מתוך  תחושת מחויבות,לספר כדי  להמחיש ולהותיר ידע על שאירע לו בתקופה האפלה של השואה ולאחריה. תקוותו של צבי כי המודעות לאירועים אלו והפקת לקחיהם תגביר בקוראיו את הרגישות, ההתחשבות וההבנה כלפי הזולת.
פנייה אישית מצבי

שנים רבות נמנעתי מלהוציא את זיכרונותיי ולשתף בהם, הם היו מבחינתי "סיפורי השתיקה".
אולם, ככל שהתמעטו בינינו האנשים החיים שחוו על בשרם את השואה, חשתי צורך גובר
לפרסם את זיכרונותיי על מנת להשאיר אותם אחריי לדור הבא.
אני מאמין שלימוד השואה הוא בעל חשיבות רבה להעלאת המודעות ולמניעת הישנות מקרים דומים וזו הסיבה שהניעה אותי לכתוב את סיפוריי,
הספר כבר כתוב והוא זקוק לעריכה לשונית,הגהה,עיצוב,עימוד,הדפסה והפצה

אז…

אם תתגייסו ותתמכו בפרויקט זה יקרה,
הספר יצא לאור ואתם תהיו שותפים להגשמת החלום שלי.

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=10055

טעימות מהספר

הערב ירד ולא ידעתי לאן להמשיך ללכת ומה לעשות. החלטתי להיכנס לתוך היער כי ידעתי שצריך לעבור אותו כדי להגיע למקום בו נמצאת אימי.
הלכתי בחשכה והיה לי קר מאוד. שמעתי קולות של בעלי חיים; זאבים, דובים וחיות טרף ופחדתי נורא. התחלתי לרוץ אבל לא יכולתי לצאת מהיער. העצים היו צפופים ודומים זה לזה. לא מצאתי את הדרך וגם לא ידעתי איך לצאת בכוון חזרה. חשבתי לעצמי שאני חייב לשרוד ויהי מה. נזכרתי שלמדתי שאם אדם מסתבך ביער כדאי לו לטפס על עץ גבוה ולהמתין עד יעלה השחר. טיפסתי על עץ ונפצעתי בידיי וברגליי אבל לא הוצאתי הגה מהפה, אף שרציתי לצעוק מכאבים. נצמדתי לענף העבה ביותר שמצאתי, והתיישבתי עליו בשקט.  כל הזמן שמעתי את קולות בעלי החיים מלמטה. לא נרדמתי כל הלילה למרות שהייתי באפיסת כוחות. עם שחר ירדתי מהעץ.

………………….

נדחסנו לתוך הקרונות בצפיפות רבה וסבלנו מחנק, צמא ורעב לאורך שעות נסיעה ארוכות. זאת הייתה התחלת הסבל שלנו. בנסיעה הזו התחלתי להבין, האף שהייתי ילד קטן, שחיי עומדים להשתנות. היתה איתנו אישה עם תינוק בן ימים ספורים שצרח כל הזמן מרעב. היא לא יכלה להניקו ולא היה במה להאכילו. לבסוף, היא חנקה אותו במו ידיה על מנת שלא יסבול. כל מי שראה זאת בכה. זה היה אחד הרגעים הנוראים ביותר שהייתי להם עד ואיני יכול לשכוח זאת.

………………….

לאחר כמה שעות נסיעה, שמענו רעמי מטוסי קרב גרמנים ופצצות החלו ליפול  על הרכבת. בהלה נוראית פרצה בנוסעים וזעקות בכי. היו שקפצו מהרכבת אל הלא נודע בתקווה להינצל. חלקם לא נותרו בחיים. ראיתי גופות ואנשים מדממים שחלקי גוף נכרתו מגופם. אנשים צעקו והתחננו לעזרה אך לא היה מי שיעזור להם. הייתי ילד רך והמחזות הנוראיים הללו, של פצועים והרוגים, נחרטו בזיכרוני ומלווים אותי כל חיי.
………………….

לעיתים קרובות, כשהייתי מורעב עד כדי כאב, ברחתי אל הכפר כדי למצוא משהו לאכול. ילדי המוסד לימדו אותי מתחת לאיזה עץ יש שורשים טובים למאכל, אבל זה לא היה קל להשגה. צריך היה לחפור עמוק בידיים חשופות בקור המקפיא. ידיי נפצעו עד זוב דם אבל עשיתי זאת על מנת להשקיט  את הרעב. לעיתים נדירות מצאתי גם פטריות וזה נחשב מנת גורמה. לפעמים הציעו לי הכפריים: "ילד בוא תעזור לנו לעבוד בגינה ותקבל אוכל." זו הייתה עבודה לא קלה. על כפות ידיי צצו שלפוחיות ונפיחויות שהכאיבו באופן בלתי נסבל.