שנות תרצ"ח – יוסף באו
כשנתקלתי בסיפורו בפעם הראשונה זו הייתה פגישה עם בנותיו מילה והדסה, שנלחמו למען הקמת מוזיאון לזכרו של אביהן יוסף באו, שניצל במלחמת העולם השנייה בזכות כישרונו כגרפיקאי וזייפן תעודות, וכן כמאייר מבטן ומלידה.
בספרו האוטוביוגרפי מתאר את חוויותיו בתקופה הנוראית בשנות ה- 40 מהרגע שהם עברו לגיטו בקרקוב, עד שהועברו לפלאשוב שהיה מחנה עבודה ליד העיר.
הוא ואשתו היו הזוג המדהים שנישאו והונצחו בסרט המפורסם "רשימת שינדלר" וכך הם נחשפו בעיני כל העולם כסמל לחיוניות למרות חיסול הגוף והנפש בידי הנאצים בהיותו ילד עם שני אחיו וזוג הורים, היו צריכים להמציא "יצירתיות" כדי לשרוד. כל לילה וכל יום לחוש את תחושת המוות שהיא הייתה מזונם העיקרי חוץ ממרקים דלוחים וסלק עלוב.
ציוריו בשחור לבן בעמודי הספר ממחישים את השאול שאליו הם נפלו עם עוד אלפי אלפים "ניצוץ דועך של תקוות מצומקות" ומובן שבאו לא שוכח לספר על חייהם הקודמים שהיו מרופדים, ואילו כאן כל לילה אקציה ופחד מהטרנספורט הבא.
המאכריות שלו ושל אחיו נתנה להם מידי פעם נשימה קצרה, ועם הומור שחור איכשהו עברו כברת דרך.
אחד הקטעים היותר מזעזעים זהו תיאוריו את אנשי הס.ס. שחיפשו ורחרחו אחרי יהודים כדלק להסקת תנורי מחנות ההשמדה ולהפכם לחומר גלם לייצור סבונים ומשיער ראשיהם לעשות מזרנים.
כדי לא להרגיש במבוכה עדיף לקרוא ולנסות להבין כי אף מקרה בהיסטוריה הרצחנית של עמים למודי מלחמה, לא הגיע לשטניות ולניבלות כפי שהגרמנים הנאצים שטמון היה בהם – חיית האדם. ומי יודע אם זה יתפרץ שוב אי-פעם בהקשר ליהודים, עכשיו יש לנו מדינה ולעולם לא יצליחו להשפילנו מבלי שנשיב.