סיפורה של שולמית לפיד הוא סיפור חייה.

סיפור של הבוגרים בינינו שחיו בתל אביב הוותיקה והמתהווה.

תל אביב דאז – חרף המצב באירופה שרק החל, הייתה בצנעתה כרך מלא אור ואהבה.

תיאטראות, כדוגמת "הבימה", "אוהל", סרטים בבתי קולנוע פתוחים כמו "גן רינה" ו"עדן" בנווה צדק משלים את כולם כי יהיה טוב.

משוררים וסופרים, צרצרי הדלות, שמילתם הכתובה היא כמו יין משכר, מחפים על דאגה, על הנעשה באירופה כשהצורר מחל את צעדיו ומגפיו.

האלגנציה האירופאית באה לידי ביטוי אצל העולים שהיגרו, בעיקר, אך זה התנגש עם הפשטות של תושבי העיר, הצברים, הצנועים, שלא התייחסו לסממני תרבות לא להם.

שילוב של ריקודים סלוניים ב"סמדר" "נוגה" ו"סבוי" היו ניגוד של יושבי קרנות ופליטים שישנים על ספסל ברוטשילד.

לאה ומיקי הגיעו מאירופה בשנת 1934 כאן נולדה בתם, ניסו את מזלם ובדרך לא דרך המשרות שהיו באירופה, הפכו לאידיאל צרוף של סלילת כבישים ועבודות כפיים.

שיר אהבה לתל אביב של פעם, כל מיני משפטים ומילים מעורבות משפות אירופאיות דבר הנחמד לאוזן.

זהו ספר היסטורי אודות צ'רצ'יל אחד מגדולי המנהיגים בעולם, ובפרט במלחמת העולם השנייה העריץ את העם היהודי מכמה היבטים:

• חיי השיתוף הקהילתיים.
• מרץ, והחלטיות להקמת מדינה משלהם.

מרטין גילברט עושה זאת למען הקורא. הוא אוסף מארכיונים שונים בעולם, חומר על חייו המיוחדים של וינסטון צ'רצ'יל.

בעברו הצליח גילברט לדבר אף עם דויד בן-גוריון.

צ'רצ'יל היה אוהד מובהק של החזון הציוני וידיד מושבע של העם היהודי, עד יום מותו… לפי דבריו של יצחק הרצוג.

בשנת 1987 ברחה בטי מחמודי מהכלא באירן יחד עם בתה. הספר "לא בלי בתי" הפך להיות אוטוביוגרפיה מצמררת, ותאר את בעיית חטיפת הילדים בידי הוריהם החוקיים למדינות שונות.

בטי מחמודי הגיעה עם בתה לאנקרה, הנקודה שאליה ברחה עם בתה. לאט לאט התאקלמה, אבל פחדיה מבעלה מודי, וחוסר יכולתה לארגן לה ולבתה הגנה משפטית גורמים לתסכול והיא משמשת דוגמה לרבים במצבה.

כיום היא גרה במישיגן ומרצה על ניסיונה להישרד כמעט ללא סיכוי.

היא הקימה ארגון עם עוד שמנסים יחדיו למצוא עזרה ופתרון.

בשנות השישים, מאבק  עצום נגד הגזענות, מתרחש מדי יום ביומוץ

סקיטר לומדת בקולג', כשכושית מלווה אותה כאומנת.

הגיבורה השנייה אייבלין – כהת העור מטפלת במשפחה של לבנים, לאחר שבנה נהרג.

מנקה, מבשלת וטורחת למענם בעצימת עין.

הגיבורה השלישית שפיה ונפשה שווים… מדברת ומשלמת על כך במקומות עבודה שונים.

שלושת הנשים הללו החליטו להתאגד ולכתוב ספר על חייהן הקשים, העוזרות השחורות שחולמות להגשים את חלומותיהן… הספר מרתק, כובש לב מוכחות כאן ההשפלות התמידיות, ועם אלימות בלתי פוסקת המדכאת את הבן אדם, הן צריכות להתמודד השכם והערב.

עולם לא שוויוני של הפרדה גזעית. החיים של הנשים השחורות שעבדו במיסיסיפי, היו גרועים ביותר ומטרת הספר שהאנשים יבינו שכולנו בסך הכול בני-אדם.

כמובן היו משפחות במיוחד ילדים שאהבו במסירות אין קץ את האומנות השחורות שעליהן הם גדלו. זה לא שינה את מעמדן החוקי.

אין ספק שזו יצירת מופת, ובעקבות ההצגה נראה שגם היא הופכת להיות "מסטרפיס" (פאלאדה לא עזב את ברלין והדרדר לאלכוהול וסמים עקב המצב), קשה לתאר שיש גרמנים שהתנגדו לנאצים.

הסיפור האמיתי שהחומר שנאסף בו, ראה אור לאחר שנים שהסופר עצמו סבל סֶבל בל יתואר וכתב מדם לבו, על סמך קטעי ארכיון, את כל המוצאות של המשפחה מרח' יבלונסקי בברלין.

ימי מלחמת העולם ה- II, כולם מסגירים ומלשינים על כולם, אין אמון במאומה.

בבנין שמתגוררות בו כמה משפחות, וביניהן יהודיה בשם רוזנטל, מתפוררות מערכות היחסים, ברמות של גניבה, פריצות, הלשנות, ומשפחה אחת בלבד שמואסת במשטר ההיטלראי, הפשיסטי, בגסטאפו ובשאר הנזקים שעשו טַפִילי היטלר.

ביום שבו נכבשה צרפת, זוג אחד מהמשפחות מקבל מכתב מצמרר המודיע על נפילת בנם "למען המולדת". חייהם נהרסו והם מחליטים לפעול; לכתוב מכתבים וגלויות השמצה נגד מעשיו בתקווה לפקוח עיניים לציבור. בנאיביות שלהם הצליחו לחבור זו לזה ואת כתבי הנאצה והשנאה הדביקו בחדרי המדרגות דבר שהטריף את כל המשטר הנאצי בברלין.

שנתיים של מאבק בלתי פוסק, עד שעלו עליהם ב- 1943 וחיסלו אותם.

נחשפות לנו פה דמויות של אנשים פשוטים ההופכים להיות חיות אחד לשני ואנו מתוודעים לשינוי שיכול להפוך את כולנו, במצבים מסוימים של דחק ואיום על חיינו, לחייתו אדם.

סוף המאה 18 תחילת המאה ה-19. ווינה מוקפת ברינגשטרסה, מוציאה מתוך תושביה את מיטב המוחות היהודים המרוכזים בעיר אחת. ביניהם שמות היסטוריים:

קוקושקה, פרויד, ארתור שניצלר, קפקא, גוטמן ומשפחה נוספת בלוך-באוור.

הספר כתוב מדויק עם פרטים אוטנטיים, מהרגע שהפיהרר ימח-שמו היטלר צעד מהעיירה לינץ בה נולד עם ציוריו מתחת לבית שחיו, ונדחה על הסף באקדמיה לאמנות בווינה, ניתן לשער שזה מה שהוציא את יצריו השפלים כלפי היהודים, ולאחר עלייתו לשלטון, אסף עם אנשיו מכל בית ציורים שהיו שווים מאות מיליוני דולרים, הסתיר אותם עד יעבור זעם ואז תכנן לבנות לו מוזיאון בלינץ ולהפוך אותו ל"מוזיאון פירר".

ההתייחסות העיקרית כאן לסיפורו של קלימט, שאוקונור מספרת במדויק את דמותו כולל תמונות, וציוריו המדהימים את נשות האליטה באותה תקופה.

רדיפתו את הנשים, וילדים מכל מיני פיגורות שצייר, מדגישות דווקא את חיבתו העמוקה לבת העשירים – אשתו של פרדיננד – אדלה בלוך באוור – ששלוש שנים בסודיות צייר את אחד הציורים שהפכו אחרי השוד והביזה – לעיקר החזרתו למורשתו, ומריה הדודה יחד עם עורך- דין ממשפחת שנברג באוסטריה, הצליחו במאמץ-על, להשיגו חזרה ממוזיאון ה"בל-וודר", הארמון המפורסם בווינה, שם התקבצו מרבית אוצרותיהם הגנובים של היהודים העשירים (כולל משפחת רוטשילד) וקשה מאוד היה להחזירם לבעליהם החוקיים.

אדלה הייתה יהודיה עשירה שידעה לדבר באופן אינטלקטואלי על הכל, נשואה לפרדיננד בלוך, איל סוכר צ'כי שנישאו ולא הביאו צאצא לעולם.

בתוך כל הבועה הזוהרת הזו, חתרו כוחות הרשע ויכלו לה.

הספר כולו מבוסס על תחקיר מעמיק של קורות מלחמת העולם השנייה, קשה לנתק את העיניים מצורת הכתיבה, ומהבנת ההיסטוריה של מעמד היהודים באותה תקופה, כמו "עלייתה ונפילתה" של האימפריה שלנו.

סיפורה המרתק של ילדה בת  12  שנשלחת מהשבט שלה(בתקופת  המקרא) , על גמל לכיוון שבט יהודה בנו של יעקב אבינו.

יהודה ואשתו הכנענית בת שוע משלמים נדוניה מכובדת, ותמר הקטנה  מיועדת היתה לבנו ער.

ער לא חשק בה  והיא נמשכה לבן השני אונן, הסיפור כאן בין שני האחים מתואר כיחסים עוינים לאורך כל הדרך.אהבתו של אונן גיבתה את חייה שם, וכך, מלבדו גם בלהה פילגש יעקב, ששימשה לה כמורת דרך. אנו מתוודעים לתקופה מרתקת של קבוצת השבטים  בניו של יעקב, ןבתו דינה, כולל כל הספורים הזוועתיים שניתן היה להעלות בדמיונינו. יעקב מתבודד באוהל, לאחר שיוסף בנה של רחל , נטרף ואחיו מודיעים לו ומכאן ואיך העלילה מתמקדת בגורלה של תמר.

ברקע עוינות תמידית בשבט, תמר מתגעגעת לסבתה, ונעזרת בחלומותיה אודותה, ודי נעצבת שמכרו אותה לזרים בנזיד עדשים.קשר הדם הינו מורעל וכאן אנו למדים כי הדם לא תמיד סמיך ממים. תמר מפתחת אומץ בלתי רגיל, ולאחר מותו של אונן ושאר מרעי בישין, יהודה חש שעליה לעזוב, ובדרך לא דרך היא מגיעה לאוהליה,. מעשה הנקם והתיחכום בסוף, שהיא מתחפשת לקדשה בדרך, ויהודה שוכב איתה, פה לא ממש ברור. ופה זה קצת שונה.

אברמסון עושה חוטים מקשרים הגורמים לסיפור להיות מרתק, ולשפת התנ"ך  סוג של טלנובלה, אכזרית במיוחד. "אין חדש תחת השמש" אמר קוהלת ויצר לב האדם…רואים כי נחומר נהיר לה, ואותי זה ריתק.

סיפור הישרדותו של ברונו הגידם, שחי בוורשה ונולד על גבול הונגריה רומניה,הוריו היו קומוניסטים, וזו היתה עיקר בעיתו בחיים חוץ מנכותו.

ברונו ניצל בנס מהגיטו, ודווקא שם היו כמה מרגעי הנחמה של חייו, היות ובערבים היה פוגש את אימו בקיתון הצר ויחד אכלו שאריות עלובות של אוכל יחדיו.

כשהוא שורד את חייו במחנה העבודה וההשמדה,ומצליח לברוח אל היער…מרגיש כאילו נקלע לתופת  וגם עליה יכול היה. בתום המלחמה הפך להיות סוחר מוצלח, עם פילוסופית חיים אחרת לגמרי  "כמי  שהיה שם" ומטרותיו הכספיות שימשו למטרות אחרות.

אפלפלד מנציח גיבור זה כדוגמת ראש חץ, יכולת וייעוד האדם שהאומץ והצלחתו, קשורים למאבקים האישיים שלו. רגשית, ניתן לראות את "נכותו" בהשוואה לגופו.

חייה של ורה גראן זמרת גיטו וורשה. אגתה טושינסקה.

ורה גראן נולדה בפולין כוורוניקה גרינברג.,והיא התפרסמה כאדית פיאף הפולניה.

לאחר כיבוש  הנאצים נמלטה ורה, ללבוב, ולאחר מכן חזרה לוורשה להתאחד עם אימה ואחיותיה.

מלווה הפסנתרן, שפילמן הונצח בסרטו של פולנסקי "הפסנתרן", שגרמני נאצי ששמע את נגינתו בגיטו , הציל אותו. לאחר מכן הוא זכה באות "חסיד אומות עולם".

חייה של ורה עברו הרבה  טרגדיות. כמה שנים חיתה עם רופא כירורג, כשקשר זה נותק, והיא המשיכה לשיר בקברטים ומועדוני לילה, היא הואשמה כי שיתפה פעולה עם הנאצים. כשהגיעה לישראל, בוטלו הופעותיה כי היהודים ששרדו את גיטו וורשה,חיפשו להאשימה על כל צעד ושעל.בגיטו איבדה את בנה היחיד, ולימים הוכח מעל כל צל ספק כי היא חפה מפשע וכי באילוצי התקופה חייבת היתה להופיע בפני חיות האדם הללו.

פאריס היה מחוז מבטחה, ושם גם חילקה את זיכרונותיה  עם אגתה טושינסקה. הספר הוא עירבוביה של סיפורי ורה ובמקביל סיפורה והציטטות של הסופרת. מסמך מקורי