יוסי
דמות בולטת בעולם התרבות שלנו, לפני כרבע מאה הקים בגבעתיים ת פסטיבל מספרי
הסיפורים, שאליו הוא מביא דמויות שליוו אותנו, ססגוניות, מעניינות ומלאי סיפורים
ואגדות.
עלייתו
מעירק מלווה בסיפורים פיקנטיים, אודות משפחתו שהינה מסגרת מנצחת.
למרות
קשיי הקליטה מהמעברה, הגיעו לעיר מסודרת וכבר היו עשרה ילדים במשפחה.
הרבה
מנהגים נשארו מתקופת העבר, כשהדודות והסבתות היו מעין עוגן לשובבות הצעירים. הם
התברגו יפה עם הצברים, כשמשחקי הטיירה, הפורפרה וחמש אבנים שלבו אותם עם הצברים
המקומיים.
בכל
ספריו הוא מספר על ילדות עשירה בעירק, על הנוף בארצו בהרבה חן ואהבה.
לילי כותבת את קורות חייה לזכר משפחתה
שנספתה באושוויץ.
חלק ממשפחתה חי היום בישראל וזו
אוטוביוגרפיה עבורם, למען לא יאבד הסיפור במהלך השנים.
לילי ניצולת שואה, כמו רבים אחרים שלקח
להם המון שנים לכתוב את סיפורם.,
היא התבגרה בצל המלחמה בבודפשט, ומהרגע
שהגרמנים כבשו את העיר בשנת 1944, החל המסע הארוך אל תוך חושך חייה.
אנו תוהים שוב ושוב איך ממשיכים לחיות
אחרי הגיהנום הזה. שכול , יתמות, איבוד רכוש בית חברים הכל ובכל זאת יצר חיים בלתי
מובן.
אחרי שנים רבות הזיכרוןצ שלה מתעורר והיא זוכרת
הבדיוק מפתיע תאריכים מקומות ושמות. הסיפורים חוזרים על עצמם, תפירת כיסים
לטרנספורטים, עוברים לגיטאות, נכחדים ממחלות ומחוסר אוכל, מאבדים צלם אנוש, והמשפחות נפוצות לכל עבר.
ומשם, לאושוויץ, או למשרפות בטרזינשטאט,
ונותרים רק שלדי אדם במקריות מן השטן.
בסיפור הצצלה זה אתה מבחין
במשפחתוללוגיה גדולה המתפרקת לגורמים.
המחלות המלוות אותה ואת בעלה מוריץ, ובן דודה,
משפיעים על מהלך חייהם הלא מוצלח בישראל.
גוררים שלושים שנות נישואין, ואתה לא
מבין בכלל מה זאת אהבה, עם כזה רקע נוראי. מענין ודרמטי.
הנו סיפורה של אישה שעברה עשרות שנים ובערוב ימיה כתבה את
סיפורה וכשהוא תם, הסתיימו גם חייה.
מינה נולדה ברוסיה ובהיותה אישה משכילה
וערנית כתבה במדויק את נדודיה מרוסיה לסין, עת עזבה את אימה ואחיה ונסעה עם האב
והאח לסין וברוסיה נסגרו שערי הברזל.
האתגרים שעמדו בפניה ובפני משפחתה
לקוחים מעולם אחר דמיוני כמעט, תקופה היסטורית ומלחמות במאה הקודמת, ואילולא הדודה
שיינה, יתכן ולא הייתה שורדת, ללמדך שבמלחמת הקיום היומיומית, חייב להיות בך משהו
בסיסי-קיומי, חזק באופייך ורצון חיים ענק, כדי להמשיך הלאה.
החיים במוסקבה, והמסע לסין בגיל
כל-כך צעיר חישלו את מינה וכשהיא סוף-סוף הגיעה לארץ והקימה משפחה עם גבר שפגשה
בסין, במושב בצפון הארץ, זכתה לנחת ולהצלחה.
ההרפתקאות בספר הנן בלתי
מציאותיות.
ההסתגלות מדי פעם למקומות חדשים
והצורך להתמודד עם כל-כך הרבה בעיות – בנוסף לכך געגועים ליקירים שאינם, גרמו לחסך
ענק של חום ואהבה, עד הקמת המשפחה בארץ והבאתם לעולם של שני בנים מוצלחים, עם
נכדים ונינים ולתפארת המשפחה המיוחדת הזו.
מינה הספיקה לעבוד כאן שנים כמורה
למלאכת יד ואמנית מוכשרת ביצירות קרמיקה וכמובן היא המאחדת העיקרית של המשפחה.
אשרי אנשים שזוכים לאריכות ימים
בין היתר כדי להנחיל מורשת לדורות הבאים.
אביו יהושוע בר יוסף היה מהסופרים
המפורסמים בעודם בחיים.
שנולד יצחק עזבו אביו והלך בעקבות אישה
אחרת. כשיצחק כבר על משפחה נשוי ואב לשלושה, כותב את הביוגרפיה אודות אבא מרתק
ומעניין, בן למשפחה חרדית שהתפקר שבכל זאת דאג לשמור על סוג ששל קשר עם ילדיו.
האבא הסופר המהולל חי בקריית האומנים
בצפת בצורה בוהמיינית ובכל מיני מקומות אחרים שאליהם לקח מידי פעם את בנו והרבה
לדבר עמו, כך שהיחס אליו הכעוס על נטישתו, רוכך וגרם לו לצפות לפגישות המעניינות
והמרתקות אתו.
בהיותו איש מפורסם גרם לבנו להיות גאה
בו ולכל מקום שיכנס והודיע כי הינו בנו של יהושוע נכנס חינם ובכבוד רב, עם כי
התנשאותו של האב לא גרמה לו אושר.
כשקוראים איזה איש אשכולות היה יהושוע
בר יוסף משתאים על דמותו שאחרי שנישא לאמו של יצחק היו לו עוד שלוש נשים והתנהגותו
כלפי צאצאיו הייתה חסרת אחריות.
למרות הכאב אפשר לחוש את הערכה על אבא
אינטלקט שכמוהו.
סיפורו
של גבר מיוחד שנולד בארגנטינה, ועשה עליה לישראל ב 1973.
התגייס
לצבא ולאחר מכן חי בפאריס, וכך נסובו חייו סביב שלוש המדינות הללו.
בכישוריו,
הצליח מאד בפאריס שם פגש את ידידיו שהכניסו אותו לעולם העסקים.
יחדיו
עמו אנו מטיילים הקוראים בעולם ובמיוחד בארגנטינה שם חיים הוריו וחברי ילדות עם כל
הניחוח המשתמע מכך, כש"עדת נשים" מקיפות אותו והרומנים לוהטים ומדי פעם
הוא מטיס אותן מישראל שהתנאי הוא היותן מסורתיות ויהודיות.
ככל
שאלכס , הגיבור, מתבגר, דרישותיו מתכונות הנשים עולה,וזה לא תמיד עולה בקנה אחד עם
המועמדות.
תיאורי
הרומנים – משובבי נפש, אבל דוק של עצבות שורה על כל פרידה,והקשרים מתגלים בכל פעם
כבלתי אפשריים.
במכתב
שכתבה לו פזית, אחת מהן הגדירה אותו כך : "אתה הולך בין הטיפות ולא נרטב לא
שייך לפה, ולא לשם,
שנים
שהוא חובק עולם, ולא נכנס יותר לשום קופסא" באהבה הוא מעונין כמובן אך לא
נכנע
ללחצים.
אלכס
הינו דמות שנויה במחלוקת, עם תכונות
המעניקות הצלחה בטוחה: נאה, מוכשר, דובר שפות…
אינטליגנט,כישרוני בעסקים ויכול להשיג את אשר חפצה נפשו ולא כך הוא ואילו
הקורא ת מ ה .
ולמעשה
הוא מגשים את חלומם של הרבה גברים ונשים לחיות כך, אבל דבר מה מורכב בנפש ואי שקט תמידי יוצר איזה שהוא
מחסור, וסותר את היומיום המרתק שלו.
כתןב
בחן ובהומור וקשה להסיר את העיניים מן העמודים ולהניח אותו מן הידיים. בהצלחה.Que lo difrutes (להנאתכם)
אורה
אחימאיר יצאה לחפש את שורשיה אחרי שיצאה לגימלאות. אימה נפטרה כשהיתה בת עשר. לאחר
ששה עשורים גילתה על אימה סיפורים מדהימים, וטרגדיה שקרתה וליוותה אותה לאורך חייה.
בניגוד לרצון משפחתה היא נישאה לקצין בריטי יהודי – דוד שמו – ולאחר ארבעה ימים נרצח בעלה ליד ביתה.
בחקר
אודות משפחתה מתגלה העיר צפת על כל צפונותיה ועברה. מרעידת האדמה ועד הפרעות ב-
1929, בעיר העתיקה – עיר המקובלים – שהינה בעיקרה חרדית היום, קיימים שני
מוזיאונים שבאחד מהם התגלתה ההזמנה לנישואי אימה עם בחיר ליבה דוד, ומכאן התחיל
המחקר אודות המשפחה. לימים נישאה אימה לאביה הביולוגי של אורה ונולדו להם 3 ילדים.
מגיל 7 ועד 10 בילתה אורה בשערי צדק, עקב מחלת אימה עד למותה, ולאורך כל שנות
הנישואין הקצרות חוט של עצב ודיכאון אפפו את הבית. אביה אהב אותה ללא עוררין וטיפל
בה במסירות עד יומה האחרון.
במהלך
הספר מתוודעים אנו לבית סבתה וסבה כשריחות האוכל בביתם נשארו דומיננטיים בחייה.
שלושת
ילדיה של האם הביולוגית שנפטרה השתנו לבלי הכר כשלקחו סמכות על חייהם, ומנגד נחמה
דודתם נכנסה לחייהם, שגרמה לתחושות מרות בביתם תקופה ארוכה.
חקירת
אורה אחימאיר את עברה, הצריכה כוחות נפש, והחלטיות ואינטנסיביות. הסיפור הינו מסמך
נדיר על תקופה, די עלומה ועל-ידי פתירת הסוד המשפחתי נמסכה מעט שלווה על חייה
ונסגר מעגל.
אור
נשואה ליעקב אחימאיר קריין ושדרן ותיק בטלוויזיה.
אווה הקטנה ובני משפחתה גורשו מבתיהם
שפרצה מלחמת העולם השניה, הגיטו שאליו נשלחו, הכיל בכל דירה דיירים רבים, דבר שסגר
על נשמתם וחייהם. עקב כל החליטה אימה כי תבריח את אווה, ושעת הכושר התרחשה לאחר
רצח האב. בתוך הכאב הנוראי של כל המצב, מצאה את עצמה מתחת לגדר הגיטו לבד ורצה
שמשאירה את עברה , בתקווה שתפגוש את האם באחד הימים.
לאחר תלאות, הגיעה לבית חברתה מהעבר,
והאימא האיכרה שפחדה, הסכימה לבסוף לשכנה בלול התרנגולות הסמוך. להימנע מכל מיני
מלשינים וסקרנים.
במשך שנתיים שאין לה אדם להחליף איתו
מילה , בתנאי אקלים נוראיים, רעב מתמיד וקור כלבים, ללא נעליים עם כוויות ברגלים
שנס שהגלידו, הצליחה בנס להינצל מבלי להבין כלל את פשר המלחמה הזו.
דמותה היא בלתי נשכחת ותיאור מאמצי
ההשרדות, הינה כתיבה מרגשת, שהיטיבה הסופרת לרגש את הקורא , שיר הלל ליכולת על
אנושית, וכאן פסקה המלחמה, שהרוסים בפתח, אווה נפרדה מהאיכר ואשתו ובדרכה אל
החופש.
בביתה הישן מצאה את אמא בדרך לא דרך
ולאחר תקופה החליטה להיכנס למנזר , ולמצוא את השקט הנפשי שאליו ייחלה. אך ,
לתדהמתה גילתה כי נאצים שנמלטו מעונשם , עובדים שם ולא יכלה להבין את התנהגות
הנזירות שבעצם קצת לפני כן הסתירו יהודים , שניצלו על ידן.
נחושה בדעתה עזבה שהיעד הוא אמריקה ולא
לחיות יותר באדמת אירופה הרוויה דם.
בבדידות קשה – אך עם אישיות יוצאת דופן, מצאה עבודה , לא
פסקה מללמוד, בסבלנות ובהתמדה בחדרון עלוב, עד שהכירה את ראול הכימאי שם ,האם עלתה
לפלשתינה יחד עם האחות, ואווה נישאה והחליטה מתוך געגועים לבית ההורים, לעלות
לישראל עם בעלה.
לזוג נולדו שני ילדים , ועל פניו הכל
התנהל למישרין. דירה יפה, כלכלה מסודרת, לימודים וענין, שפה שכבר היתה שגורה
בפיהם, ואז זה החל….
שבר בנפש , כאב ענק, ופה הסופרת נכנסה
ממש לתוך נפשה של הגיבורה עד ירידה לפרטים הכי קטנים, בבית החולים לחולי נפש שבו
היא אושפזה. היא עברה סערות נפש, חזיונות ותעתועים, מ"איגרא רמה לבירא
עמיקתא" כביכול היה לה הכל אבל הבור העמוק, של נשמתה צריך היה טיפול עמוק.
תיאור החיים במוד הזה הם חלק ניכר מן
הספר. קשה להתעלם מן הסבל הנפשי, של אובדן שמחת החיים, והשפעת הכדורים, החרדות
ושאר בעיות,
השפלתו של אדם שמאבד שליטה ונתון תחת
השפעת זרים,
הסוף האופטימי נותן תקווה למטופלים,
עין – יה טמיר כתבה ברגישות ובתבונה,
ספר מרתק, קשה להניח אותו מהיד,
עצוב… רוחה
אווה הקטנה ובני משפחתה גורשו מבתיהם
שפרצה מלחמת העולם השניה, הגיטו שאליו נשלחו, הכיל בכל דירה דיירים רבים, דבר שסגר
על נשמתם וחייהם. עקב כל החליטה אימה כי תבריח את אווה, ושעת הכושר התרחשה לאחר
רצח האב. בתוך הכאב הנוראי של כל המצב, מצאה את עצמה מתחת לגדר הגיטו לבד ורצה
שמשאירה את עברה , בתקווה שתפגוש את האם באחד הימים.
לאחר תלאות, הגיעה לבית חברתה מהעבר,
והאימא האיכרה שפחדה, הסכימה לבסוף לשכנה בלול התרנגולות הסמוך. להימנע מכל מיני
מלשינים וסקרנים.
במשך שנתיים שאין לה אדם להחליף איתו
מילה , בתנאי אקלים נוראיים, רעב מתמיד וקור כלבים, ללא נעליים עם כוויות ברגלים
שנס שהגלידו, הצליחה בנס להינצל מבלי להבין כלל את פשר המלחמה הזו.
דמותה היא בלתי נשכחת ותיאור מאמצי
ההשרדות, הינה כתיבה מרגשת, שהיטיבה הסופרת לרגש את הקורא , שיר הלל ליכולת על
אנושית, וכאן פסקה המלחמה, שהרוסים בפתח, אווה נפרדה מהאיכר ואשתו ובדרכה אל
החופש.
בביתה הישן מצאה את אמא בדרך לא דרך
ולאחר תקופה החליטה להיכנס למנזר , ולמצוא את השקט הנפשי שאליו ייחלה. אך ,
לתדהמתה גילתה כי נאצים שנמלטו מעונשם , עובדים שם ולא יכלה להבין את התנהגות
הנזירות שבעצם קצת לפני כן הסתירו יהודים , שניצלו על ידן.
נחושה בדעתה עזבה שהיעד הוא אמריקה ולא
לחיות יותר באדמת אירופה הרוויה דם.
בבדידות קשה – אך עם אישיות יוצאת דופן, מצאה עבודה , לא
פסקה מללמוד, בסבלנות ובהתמדה בחדרון עלוב, עד שהכירה את ראול הכימאי שם ,האם עלתה
לפלשתינה יחד עם האחות, ואווה נישאה והחליטה מתוך געגועים לבית ההורים, לעלות
לישראל עם בעלה.
לזוג נולדו שני ילדים , ועל פניו הכל
התנהל למישרין. דירה יפה, כלכלה מסודרת, לימודים וענין, שפה שכבר היתה שגורה
בפיהם, ואז זה החל….
שבר בנפש , כאב ענק, ופה הסופרת נכנסה
ממש לתוך נפשה של הגיבורה עד ירידה לפרטים הכי קטנים, בבית החולים לחולי נפש שבו
היא אושפזה. היא עברה סערות נפש, חזיונות ותעתועים, מ"איגרא רמה לבירא
עמיקתא" כביכול היה לה הכל אבל הבור העמוק, של נשמתה צריך היה טיפול עמוק.
תיאור החיים במוד הזה הם חלק ניכר מן
הספר. קשה להתעלם מן הסבל הנפשי, של אובדן שמחת החיים, והשפעת הכדורים, החרדות
ושאר בעיות,
השפלתו של אדם שמאבד שליטה ונתון תחת
השפעת זרים,
הסוף האופטימי נותן תקווה למטופלים,
עין – יה טמיר כתבה ברגישות ובתבונה,
ספר מרתק, קשה להניח אותו מהיד,
עצוב… רוחה
מתחילת
האוטוביוגרפיה הכה מרשימה, הקורא לא יכול להינתק מהסיפור המשפחתי שמלווה במנהגים ,
שהיו מקובלים, בבגדד בשנות ה-שלושים והארבעים של המאה הקודמת.
בבגדד
שבעירק, משפחתו כחמולה חיתה בחום ובאהבה, והילדים קיבלו חינוך מעולה, למרות העוני.
הכוונת
האם לכיוון ההשכלה גרמה להם להמשיך ללמוד, כאן, בארץ לימודים גבוהים, והגיעו להישגים
מרשימים.
כדי
להבין את אורח חייהם , של היהודים בבגדד,
ובפרט בעיר כטטראן, חייבים להיכנס לעובי הסיפור המדויק הזה.
הסבא
והסבתא, מולכים בכיפה, ואילו פרעות ה"פרהוד" שבו נחטפו יהודים ונרצחו
בשנת 1941, גרמו לכך שהיהודים נאלצו להתחייב על עזרה הדדית, ולשינוי אורח חייהם
בצורה דרסטית, ולהסתפק במועט.
הסופר
מצליח לשחזר את ביתם ואת הפורטרט המדויק
של כל אחד מבני משפחתו., מרבית הכבודה של אנשי המשפחה הזו , ממשיכים לחיות כאן עד
היום, ולתפארת מדינת היהודים. הערבים שם הפנו להם עורף מרגע לרגע.