ולאדק – זה רק שם זמני

כה רבות נכתב על נושא השואה ונראה שלעולם לא נמצה. מדי פעם "צצה" עוד אוטוביוגרפיה שנראית שנלקחה מעולם אחר שכולו מזרה אימה.

בסיפורו האישי של ליפמן, נער שנראה כמו "ארי" יש את הרקע של הבית היהודי המסורתי בחלם ואת "בקיעת האושר" שהצורר הנאצי דרך במגפו.

ליפמן רואה נגד עיניו בגיטו ורשה בתחילה, ואח"כ בראיוביץ את חיסול משפחתו ועמו מול עיניו. אחות , אח, שוב אח נוסף ואחות עם אם, ואב. גסיסה איטית, וכואבת של עיר עם מסורת יהודית מפוארת.
סיפורו האישי כפי שנראה, הוא חיבור של אישיות מיוחדת, אופטימיות, זהירות, הגיון שמקנה לו את כל יכולת ההשרדות הבלתי רגילה שלו.
כמעט כל יום הוא היה חשוף למוות, ובכ"ז תושייתו, היא זו שגרמה לו ללכת בין הטיפות
השחורות.
ראוי בהחלט לציין, שבספר מושם הדגש על שנאת הפולנים כלפי היהודים ואנטישמיות שלהם היא בפירוש "יהודופוביה" שזו מחלה כפי שהסביר פינסקר בזמנו שמקננת אצל הגויים ומתפרצת בבוא העת שלהם.

קשה שלא לנגב את הדמעות.