אמא ברחה מהר יותר" – טמיר עין – יה.

אווה הקטנה ובני משפחתה גורשו מבתיהם שפרצה מלחמת העולם השניה, הגיטו שאליו נשלחו, הכיל בכל דירה דיירים רבים, דבר שסגר על נשמתם וחייהם. עקב כל החליטה אימה כי תבריח את אווה, ושעת הכושר התרחשה לאחר רצח האב. בתוך הכאב הנוראי של כל המצב, מצאה את עצמה מתחת לגדר הגיטו לבד ורצה שמשאירה את עברה , בתקווה שתפגוש את האם באחד הימים.

לאחר תלאות, הגיעה לבית חברתה מהעבר, והאימא האיכרה שפחדה, הסכימה לבסוף לשכנה בלול התרנגולות הסמוך. להימנע מכל מיני מלשינים וסקרנים.

במשך שנתיים שאין לה אדם להחליף איתו מילה , בתנאי אקלים נוראיים, רעב מתמיד וקור כלבים, ללא נעליים עם כוויות ברגלים שנס שהגלידו, הצליחה בנס להינצל מבלי להבין כלל את פשר המלחמה הזו.

דמותה היא בלתי נשכחת ותיאור מאמצי ההשרדות, הינה כתיבה מרגשת, שהיטיבה הסופרת לרגש את הקורא , שיר הלל ליכולת על אנושית, וכאן פסקה המלחמה, שהרוסים בפתח, אווה נפרדה מהאיכר ואשתו ובדרכה אל החופש.

בביתה הישן מצאה את אמא בדרך לא דרך ולאחר תקופה החליטה להיכנס למנזר , ולמצוא את השקט הנפשי שאליו ייחלה. אך , לתדהמתה גילתה כי נאצים שנמלטו מעונשם , עובדים שם ולא יכלה להבין את התנהגות הנזירות שבעצם קצת לפני כן הסתירו יהודים , שניצלו על ידן.

נחושה בדעתה עזבה שהיעד הוא אמריקה ולא לחיות יותר באדמת אירופה הרוויה דם.

בבדידות קשה  – אך עם אישיות יוצאת דופן, מצאה עבודה , לא פסקה מללמוד, בסבלנות ובהתמדה בחדרון עלוב, עד שהכירה את ראול הכימאי שם ,האם עלתה לפלשתינה יחד עם האחות, ואווה נישאה והחליטה מתוך געגועים לבית ההורים, לעלות לישראל עם בעלה.

לזוג נולדו שני ילדים , ועל פניו הכל התנהל למישרין. דירה יפה, כלכלה מסודרת, לימודים וענין, שפה שכבר היתה שגורה בפיהם, ואז זה החל….

שבר בנפש , כאב ענק, ופה הסופרת נכנסה ממש לתוך נפשה של הגיבורה עד ירידה לפרטים הכי קטנים, בבית החולים לחולי נפש שבו היא אושפזה. היא עברה סערות נפש, חזיונות ותעתועים, מ"איגרא רמה לבירא עמיקתא" כביכול היה לה הכל אבל הבור העמוק, של נשמתה צריך היה טיפול עמוק.

תיאור החיים במוד הזה הם חלק ניכר מן הספר. קשה להתעלם מן הסבל הנפשי, של אובדן שמחת החיים, והשפעת הכדורים, החרדות ושאר בעיות,

השפלתו של אדם שמאבד שליטה ונתון תחת השפעת זרים,

הסוף האופטימי נותן תקווה למטופלים,

עין – יה טמיר כתבה ברגישות ובתבונה, ספר מרתק, קשה להניח אותו מהיד,  עצוב…    רוחה