זיכרונות מהזונות העצובות שלי – גבריאל גרסייה מארקס

מארקס כותב בספרו הנוסטלגי העצוב, את סיום תקופה ארוכה של חייו שבה, הוא חולם למות בזרועותיה של זונה צעירה בתולית.

 

בהיותו סופר ידוע שקבל בעבר את פרס נובל לספרות, וכהוכחה לכתיבתו הגאונית, מרשה לעצמו "להשתלח" בחלומות ובשיגיונות.

 

בעלת מוסד שאתה התיידד בעבר נותנת לו תקווה לחיים ומסדרת לו אחת שכזו.

בדרך לפגישה, מעל דפי הספר הקורא נחשף לניתוח עצמי של אישיותו המחוספסת, ובקול רם נאמרים דבריו שכל יצור אנוש יכול להזדהות, עם כאבי הזקנה המתקרבים במהירות בלתי נשלטת. השכחה, סיפור הסיפורים שחוזרים ונשנים, אמירת שלום לאנשים ללא שם, וגילו גיל 90 נמצא בשלהי חייו. סיפורי המשכב המשעשעים, סותרים את רצינות לימודיו, יחד עם זאת חלק את חייו בבתי זונות, ובדידות, מתוך בחירה, הפכה למיצוי חיים; בתיאטראות ובמרכזי אומנות ובכתיבה יומית. וכך, אפוף תרבות ומוסיקה יצא למצות את הצו האחרון שבחייו.

 

תיאור המפגש בין הנערה השקטה, דלגדינה, הינו פיוט על חושי, בתיאור הנוגד את הפורנוגרפיה לשמה. התערסלות נפשו בגופה הצעיר ובתגובות הנעימות שקרו לו.

 

נשיקותיו אותה – הינם ניחוח עוצר נשימה.

 

התרגום מעולה.